מסיבת פורים עם הרב גינסברג

שקוראים אותה כדבעי בבחינת...אור. אז עצם קריאת המגילה היא האורה והיא ההלל של חג פורים ולכן לא צריך לומר (הלל, כי) כבר אמרנו את ההלל. עכשיו זה מאד מעניין שהרמב"ם פוסק ומביא בין 3 הדעות האלו של הגמרא דווקא את הדעה הזאת השלישית להלכה. הרמב"ם לא אומר שלא אומרים הלל בפורים או בגלל ש'אכתי עבדי אחשורוש אנן' או בגלל שהנס לא קרה בארץ ישראל כי פוסק, ככה הוא כותב, שלא אומרים הלל בגלל שהמגילה היא ההלל - זאת אומרת שכן אומרים הלל.

 

כאן יש - זה מאמר מוסגר - דוגמא מאד יפה בהלכה של סדר של חשמל מל, היסוד של תורת החסידות, של תורת הבעש"ט - הכנעה, הבדלה, והמתקה. והטעם הוא כנגד עבודת ההכנעה בנפש. זה ה'אכתי עבדי אחשורוש אנן' - שאם אתה משועבד, אם אתה נכנע למישהו אחר, לאיזו מנטליות אחרת של חוץ לארץ, של גויים, גוישקייט, אתה לא יכול לומר הלל בפורים. אז זה טעם שכולו הכנעה בגלל שעתה אנחנו לדאבוננו עדיין נכנעים, ומשועבדים ועבדים לאחשורוש, לראש של חוץ לארץ ואי אפשר לומר הלל.

 

הטעם השני הוא טעם שכולו אומר הבדלה, כמו שה' מבדיל בין ישראל לגויים כך הוא מבדיל בין חו"ל לארץ ישראל. אז זה לא טעם שזה בנוי על כניעה, למי אתה נכנע, זה טעם שבנוי פשוט על הבדלה. אם זה, אם הנס קרה במקום הקדוש, אומרים הלל. אם הוא קרה במקום שלא מקודש (ו)בכלל ישראל מקום שראש לא מקודש, הוא גם כן לא ראוי לחול עליו שם ציבור לעם ישראל, כידוע ההלכה, מה שהרב צ'ולובך, הרב קול, האחרונים פוסקים את ההלכה שהגדר של ציבור הוא אך ורק בארץ ישראל וממילא נס שקורה לציבור ונס שקורה בארץ ישראל לכל הציבור של עם ישראל, כולל הצדיקים, הבינונים והרשעים, (ראשי תיבות ציבור), על נס כזה של ארץ ישראל במקום הקדוש, ראוי לומר הלל. על נס שקורה בחו"ל לא ראוי לומר הלל. אז זה טעם של הבדלה בין קודש לחול, בין קדושת הארץ לבין החולין של חו"ל וזה על דרך בין קדושת ישראל לבין החולין של שאר אומות העולם.

 

הטעם השלישי, ובשביל זה אני מאריך בזה קצת שכאן יש כלל ממש יוצא מן הכלל בפורים: כמעט תמיד אפשר להבחין בחז"ל שלומדים את הגמרא שיש כמה וכמה דעות והרבה מאד פעמים ניתן להקביל את הדעות כנגד הכנעה, הבדלה, והמתקה ובדרך כלל ההלכה היא כמו ההבדלה שהיא מדריגת הבינוני, לא מדריגת הצדיק לעתיד לבוא. שוב זה שיש בכל דבר כמה מבטים ובדרך כלל יש 3 מבטים על כל עניין, וכל נושא וכל הלכה בתורה וניתן ע"פ התבוננות נכונה להקביל את הטעמים השונים כנגד הכנעה הבדלה והמתקה. אז ההמתקה זה עבודת הצדיקים, זאת אומרת, 'איתהפכא' לעתיד לבוא. ההבדלה זה עבודת בינונים וזה 'איתכפיא'.(=לכפות את יצר הרע, שהוא כפוף ומושלט על ידי יצר הטוב).

 

(אז בדרך כלל ההלכה) שמסתכלים בשולחן ערוך, שאין שם את כל הדעות, בדרך כלל ההלכה משקפת את הדעה שהיא כנגד ההבדלה. זה כלל גדול בתורה ורואים את זה גם ברוב הפעמים אצל הרמב"ם - אבל כאן היוצא מן הכלל הזה הוא בדיוק מתאים לפורים - שהיות שבפורים הוחל איתהפכא, של 'ונהפוך הוא' ואם כל זאת שזה קרה בחו"ל, אם כל זאת 'אכתי עבדי אחשורוש אנן' שזה טעמים לגנאי. אבל בכל זאת בעניין הזה של ההלל הרמב"ם פוסק את טעם הצדיקים וטעם ההמתקה. ומה זה המתקה? זה ההמתקה של הלא הלל- מה שחשבת שלא אומרים הלל- באמת כן אומרים הלל. שחשבת שאין אור- (הלל זה אור). שחשבת שאין אור בשלימות בפורים בגלל 'שאכתי עבדי אחשורוש אנן' או בגלל שזה לא קרה בארץ ישראל, לא כן הדבר. יש את כל האור בפורים. ואיפה האור הזה טמון ונמצא? זה נמצא בתוך המגילה. כי כשקוראים את המגילה, האור - (התורה אור) - כדבעי אז כל האור שהוא נסתר הוא יוצא לגילוי. אז זה מאד מעניין שהרמב"ם פוסק כטעם ההמתקה שזה כטעם הצדיקים שזה כטעם האיתהפכא. כל זה הסברנו כדרך אגב במאמר מוסגר בעניין זה שעל ידי ה'איתהפכא' - ונהפוך הוא - כאשר העושר האמיתי מתגלה שהוא כתר עליון.

 

מה קורה כאשר כתר עליון מתגלה, אף על פי שאנחנו 'אכתי עבדי אחשורוש אנן', אבל לכל הפחות לאותו יום של פורים, "ישלטו". עכשיו אנחנו הולכים לפרש על פי כל מה שאמרנו עכשיו את המילה הבאה - מה זה "ישלטו"? 'ישלטו' זה שלטון. לוקחים את השלטון. אז שוב לפי מה שאמרנו קודם, מה היום הכי מסוגל בשנה שאנחנו הדלפונים האלה נקח את השלטון? לוקחים את השלטון בפורים. זה נקרא 'אשר ישלטו'. מה זה "אשר ישלטו"? כתר עליון אי הוא? כתר מלכות. ברגע שיש התגלות של כתר עליון אז זה מיד יורד עד למטה מטה ולוקח את המלכות, ולוקח את השלטון. אז אם כי שזה 'אכתי עבדי אחשורוש אנן', וכאן הפורים היה ראוי כמו שאמרנו קודם, שראוי שכל השנה יהיה פורים, 'אגנס יור פורים' - זה הביטוי. אז 'אגנס יור פורים' מתחיל בפורים.

 

רבי נחמן מברסלב היה אומר שתמיד חשוב שהתחלת השנה של חגי ישראל מפסח. ואני אומר שהתחלת השנה ליהודי זה מפורים. שהכל מתחיל מפורים. זו ההתחלה, זה הראש, ראש השנה של היהודים, של המזל של היהודים. למה? בגלל שבפורים באמת השלטון לא היה אצלנו, ו'אכתי עבדי אחשורוש אנן' וכך נדמה גם מחר אחרי פורים אז עוד פעם נופלים וזה חוזר להיות דמיון - 'עלמא דשקרא'- שכאילו אנחנו משועבדים, ועבדים של אחשורוש. אבל ביום הזה ששותים 'עד דלא ידע' "אשר ישלטו", על ידי גילוי העושר של הכתר באים לשלטון. ואם רק היינו יכולים להחזיק את זה ולהתמיד בזה, להמשיך את זה הלאה, אז היינו שולטים כל השנה כולה. אז ....לפי הרמב"ם דווקא, זה לא כל כך נפקה מינה אם 'אכתי עבדי אחשורוש אנן' וזה לא כל כך נפקה מינה אם זה בחו"ל קרה, בגלל שבין רגע אפשר להפוך את המציאות לגמרי וזה שהרמב"ם פוסק את הטעם לא בגלל 'אכתי עבדי אחשורוש אנן' ולא בגלל ש(זה) קרה בחו"ל אלא להפך, שאומר שיש הלל. והלל זה המגילה, והמגילה זה נזכרים ונעשים מחדש. עכשיו, אז זאת אומרת שלא צריך להתחשב כל כך שאנחנו עדיין איזה פרה של אחשורוש וגם שזה בחו"ל. עכשיו יש הזדמנות בלשון הרב, 'הזדמנות פז', "ראשו כתם פז". יש היום הזדמנות לקחת את השלטון לתמיד לכן מתלבשים כמלכים, מנהג ישראל , יש המלך אחשורוש, מלכת אסתר, מתחפשים, ולוקחים את השלטון. וזה נקרא "אשר ישלטו". עוד פעם, מפרשים עכשיו את כל המילים על פי החסידות.

 

"ונהפוך הוא" - זה ונהפוך הוא להיא... ואיפה למרדכי צומחים לו דדים והוא מיניק את העם? גם כן רק בכתר יש נס כזה ולכן שמה מתגלה "אשר" - אבל מה"אשר" שזה כתר עליון באים לכתר מלכות- "ישלטו" ומה קורה הלאה? כתוב "אי היא בהוד". המלכות עולה לקבל הוד מלכות. "אשר ישלטו היהודים". כתוב שיהודים זה מלשון הוד. אז קורה ירידה בהמשכה מכתר למלכות. אחר כך המלכות עולה להוד שזה "אשר ישלטו היהודים". אחר כך ההוד עולה ל"אמא", לשער הנו"ן של הבינה כידוע שבינה הוד איתפשתת וזה "המה", בגימטריה 50, שזה שער הנו"ן, העץ גבוה 50 אמה. זה התגלות של הנו"ן, פנימיות אמא... פנימיות "עתיק". בסיכום: "אשר"= כתר. "אשר ישלטו"= מלכות. "היהודים"=המלכות עולה להכלל בהוד בסוד מאמר בזוהר 'אי בהוד'. "המה"=שההוד עולה לבינה ולא סתם לבינה; לפנימיות "אמא", שהיא פנימיות עתיק - ואז כל ''שונאיהם'' מתבטלים ועמלק נמחה - "...תמחה את זכר עמלק מתחת השמים...". והניצוץ... צריך להסביר בהמשך את הסוד של ''שונאיהם''; מה קורה בסוף עם ה''שונאיהם''.

אחרי כל השלבים האלה: "ונהפוך - הוא - אשר - ישלטו- היהודים - המה..." - רק עכשיו נשאר "בשונאיהם"... אז צריך להבין מה קורה ''בשונאיהם'' - שזה 'ברוך מרדכי'. הכל תלוי בסוד ה'ברוך'. ידוע שהאר"י ז"ל מפרש שמה שכתוב בגמרא שצריך לשתות 'לבסומי בפוריא', שצריך להתבסם. להתבסם זה אושר. להגיע לאושר, להמתקה. 'חייב אדם לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור מרדכי לברוך המן'. האר"י ז"ל אומר שלא צריך חלילה להתבלבל ולהגיד ארור על מרדכי אך כן צריך להתבלבל ולהגיד ברוך על המן. וזה כאשר ברוך פוגע בהמן והורג את המן, אז אפשר לומר 'ברוך המן'. וזה התכלית של פורים.

 

האר"י ז"ל כותב שהתכלית של פורים זה מתוך זה שהאדם עלה למעלה מטעם ודעת. הוא הגיע למאה מדרגות, למדרגת המאה ב"שבע ועשרים ומאה מדינה", וממילא הגיע ל"ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם". שוב, שתכלית הפירוש ''בשונאיהם'' הוא שאחרי שעוברים את כל השלבים האלה אז גם הניצוץ שבתוך "שונאיהם" יוצא. איזה ניצוץ יכול להיות בעמלק, בהמן צורר כל היהודים? אז זה צריך הסבר בהמשך. אבל היות שבכל אופן יש ניצוץ, האר"י ז"ל אומר שהניצוץ בתוך המן זה רק יוצא כאשר 'ברוך' פוגע בו ואז הוא תולה על העץ, גבוה 50 אמה, שהכין מרדכי היהודי. אז שותים אנחנו כולנו כל עם ישראל ורוצים לומר 'ברוך מרדכי' אבל מתבלבלים, וזה רק אפשר להוציא את זה מתוך שכרות, כמה שרב צדוק הכהן מסביר, שכח המדמה, הדמיון שיש באדם, שזה המקור של עמלק. (=אצל צדיקים, מידותיהם מתוקנים ולכן הדמיון שלהם מתוקן, ובא ממקום טהור. ולכן אולי אפשר לומר שהם ראויים לקבל נבואה או השראת קדושה דרך הדמיון, שהוא מתוקן וטהור. לדוגמה, יעקב ראה בחלומותיו מלאכים עולים ויורדים, יוסף הצדיק חלם חלומות שבסוף התגשמו. אצל עמלק, המידות לא מתוקנות ולכן הדמיון אצלו הוא יכול להיות הרסני, כי הוא לא בא ממקום טהור, כמו תורת הגזע, ונאציזם). אפשר לברר את זה, להוציא ניצוצות רק שאדם נמצא במצב שהוא למעלה מטעם ודעת. אז אם הוא יתכונן או יכוון לומר דברים לא מסודרים ולהוציא את השורש של כח המדמה, הוא לא יצליח, ומה שהוא יעשה זה גם יהיה לא לרעה(?) לראוה(?) ויהיה קלקול ולא תיקון. אבל בפורים שאדם עולה למעלה מטעם ודעת הוא מוציא איזה דמיון. אז ביחד עם הדמיון הוא מסוגל בו זמנית, באותו רגע גם לפגוע בהמן וגם לתלות אותו על עץ גבוה 50 אמה וגם לשמוח איתו, עם ההמן הזה, שתולה גבוה לו על העץ גבוה 50 אמה, לקיים את הפסוק: "ישמח צדיק כי חזה נקם" (תהילים נח), שחז"ל דורשים את זה על מרדכי היהודי, שהוא חזה, ואז, אומרים "ברוך המן" - אבל מתוך למעלה מטעם ודעת, מתוך "עד דלא ידע". זה נקרא "בשונאיהם". אז שוב, זה הדבר שצריך להסביר את זה יותר בהמשך. זה נקרא התיקון של 'ברוך'. 'ברוך מרדכי היהודי - עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי'.

 

ושוב בפירוש בכתבי האר"י ז"ל, (הוא) אומר לבלבל מתוך שכרות ולומר ה-"ברוך" על המן. הכל תלוי בברוך. נזכור מה שפירשנו עכשיו, מילה במילה, "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם". נזכיר את העניין הראשון, שהאיש בפורים עולה במדרגה כזאת, שהוא גם מגלה בעצמו, כמו במרדכי, שהוא גם אישה.

 

אם כי שהדבר הזה לא כולם אוהבים את זה... ולא כל הרבנים אוהבים שהאנשים הופכים להיות נשים... אבל האמת לאמיתו, בבחינת משיח שזה רב יוסף בגימטריה 'משיח', אז הוא יודע שכל הנס וכל הגאולה העתידה זה תלוי באסתר - ואסתר היא דומה לשרה אימנו. היהודיה האחרונה, סוף כל הדורות במגילת אסתר... "נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן".(= יש רעיון נדמה לי בקבלה שקשור למספר 0, ולמספר 1. האפס לפני האחד לא משמעותי, ואין לו ערך, לעומת האחד. אבל אם שמים את האפס אחרי האחד, נקבל 10 . אז כל המספר גדל בגלל האפס, שקבל עכשיו ערך, ושנה את הערך גם של המספר אחד, שלא כמו מקודם אם האחד היה רק לבדו. כל שכן, אם מוסיפים יותר מאפס אחד אחרי המספר אחד אז המספר גדול עוד יותר בגלל האפס. נראה לי שאולי הרעיון קשור למספר 127 , שמופיע בהקשר לשנות חיי שרה- 'מאה עשרים ושבע שנים': ה'מאה' בא לפני המספרים הקטנים יותר. המספר מתחיל בגדול ויורד עד לקטן שמביניהם. אצל אסתר, היא היתה מלכה על 'שבע ועשרים ומאה מדינה' - נראה כאן שיש עניין של המספרים הקטנים שבאים לפני המספר הגדול ביותר; 'מאה'. אולי זה מראה על הקשר מסויים בין ההשפעה של שרה על אסתר).

 

(אסתר) היא קשורה לשרה אימנו שגדולה מאברהם אבינו בנביאות. היא חיה 127 שנים ולכן זכתה הנכדה של הנינה ונכדה...שלה למלוך על 127 מדינות שזה האור החוזר משרה אימנו, וכל הנס של פורים, כמו שנסביר את זה בהמשך, וכל המשקה שאתם שותים בפורים, זה משקה של "היניקה בנים שרה". שזה קרה גם לשרה אימנו, צמחו לה לעת זקנתה שילדה את יצחק אבינו דדים מחדש כדי שתניק לא רק את הבן שלה. אחר כך היא הלכה והיניקה את כל הילדים שבעולם. מ"היניקה בנים שרה" - יוצא כל הנס של חג פורים. זה בעצם המשקה. המשקה זה גם חלב אם של פורים.

 

שלוש פעמים כתוב 'ונתתי'. כתוב ונתתי גשמיכם בעיתם, ונתתי שלום בארץ, ונתתי משכני בתוככם - ראשי תיבות 'גשם'. 'גשמיכם', ו'שלום', ו'משכני'. הכל כלול בתוך הגשם. "ונתתי גשמיכם"- זה משקה. "נצח והוד תרין שוקין", מלשון משקה. פורים זה כנגד נצח והוד. כך כתוב בפתח אליהו. איך אני יודע שזה לא רק פורים תורה אלא שזה תורה שראויה לומר לכל השנה? כתוב בהמשך על הכתר כמה וכמה פעמים באותו פתח אליהו שהוא 'שקיו דאילנא'. קודם הוא אומר ש'נצח והוד תרין שוקין' והוא חוזר כמה פעמים על המילה "שקיו". שקיו זה משקה. משקה של האילן. אילן זה עץ החיים. אילן זה העץ הגבוה 50 אמה שבו תלו את המן ועשרת בניו. שקיו דאילנא זה נובע מהנצח והוד בנפש. וה'תרין שוקין' - "שוקיועמודי שש"(שיר השירים), זה העולם שמשתוקק הקב"ה לברא, שנאמר "ועלי תשוקתו". משקה זה גם מלשון תשוקה. השתוקקות. גם משקה, שוק, שוקיו. חז"ל דורשים 'שוקיו'= השתוקקות."ועלי תשוקתו".

 

ידוע בקבלה ובכתבי האר"י ז"ל שיש בה יסוד בחזה. יש יסוד עליון. וליד היסוד העליון יש נצח והוד שהן הדדים שאמרנו קודם, סוד מרדכי. חז"ל דורשים על מרדכי "ויהי אומן את הדסה", שצמחו לו שני דדים והיה מיניק את אסתר. זה כמו אותו האיש שמסופר עליו במסכת שבת שגם כן נעשה לו נס גדול שצמחו לו דדים והיה מיניק את הבן שלו (גמ' שבת נג:). אחד דרש אותו לשבח, שזה "רב יוסף", בגמטריה "משיח", והשני דרש אותו לגנאי, שזה אביי. האר"י ז"ל אומר שזה בגלל שאביי הוא מאותם מקצת סנהדרין שפרשו ממרדכי. ולמה פרשו ממרדכי? שהיה הופך להיות אשה.

 

הוא היה עוסק עם אמונה. עם ה'רעיא מהימנא'. "ויהי אומן את הדסה". היו מוחין בקטנות. בזה היה עסקן ציבורי. היה עוסק עם מוחין ועם קטנות לחנך את הדור שלו. הוא קצת עזב את המוחין דגדלות של הסנהדרין. ולכן 'ונהפוך הוא' - להיות 'היא'. ונהפוך הוא זה גופא שנעשה היא...

 

...הפסוק אומר "אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם ונתתי גשמיכם בעיתם" ואחר כך "ונתתי שלום בארץ" ואחר כך "ונתתי משכני בתוככם". הכל תלוי "אם בחוקותי תלכו". ידוע המדרש - שזה הפרשה היחידה בתורה שפותחת עם המילה "אם". על פי פשט, "אם" זה תנאי. בתנאי ש... אבל חז"ל דורשים את זה בלשון תחנונים. הקב"ה מתחנן לנו אם בחוקותי תלכו...כמו ש'יותר מה שהעגל רוצה לינוק, (הפרה,) האם, (=אמא) רוצה להניק'.

 

"אם"(if) לבינה תקרא. אל תקרא "אם"(if) אלא אם(=אמא). ...האם, ונהפוך הוא להיות היא, להיות מיניק. 'ויהי אומן את הדסה'...אז ה' רוצה להיניק. ה', "אם", האם, מתחנן "אם בחוקותי תלכו".

 

אמרנו שחג פורים יותר מכל החגים הוא חג אקטואלי; נזכרים ונעשים. אסור לקרוא את המגילה למפרע. צריך לדעת שפורים הוא הולך וגובר. מדי שנה ושנה יש יותר פורים מהפעם הקודמת. כל החגים הולכים ומתמעטים אבל פורים הולך ומתגבר ומתעלה מדי שנה ושנה. השנה זה יותר פורים מלפני שנה. זה הכלל לגבי פורים. וככה זה עד ולא עד בכלל- עד דלא ידע. יש שני פירושים (על)...'עד ולא עד בכלל', או 'עד ועד בכלל'; מה מגיע יותר רחוק? על פי הפשט בחסידות 'עד ולא עד בכלל' זה עד אין סוף. רב אייזיק מרבה להסביר ש'עד ועד בכלל' זה יותר. זה עצמות ממש ואין כאן המקום להאריך בזה. בכל אופן זה חג פורים שהוא עולה ומתגבר והולך- "ואורח צדיקים, כאור נגה, הולך ואור עד נכון היום", זה הפסוק. (משלי ד:יח)

 

ידוע שהמילה "אם", אם(אמא), לשון תחנונים, דורשים את זה על כל הגואלים של עם ישראל. גם לעניינו בחג פורים. כתוב ש"אם" זה ראשי תיבות אסתר, מרדכי. אבל לפניכן בגאולה הראשונה, בגאולת מצרים, "אם" זה ראשי תיבות אהרון, משה. ולגאולה העתידה כתוב ש"אם" זה ראשי תיבות אליהו, משיח. אליהו גם כן מופיע במגילה. חרבונה. פנחס זה אליהו. כך כתוב זה חרבונה. "וגם חרבונה זכור לטוב". אז יש לי אהרון, משה, "אם". אסתר, מרדכי, "אם", וגם אליהו, משיח, "אם". עכשיו זה מעניין באות מ"ם הייתי חושב שהאל"ף זה עיקר לגבי המ"ם, ואולי יותר נכון, אבל בכל זאת שאני בודק את הזוגות האלה אז אהרון לכאורה הוא טפל למשה. (אצל) אליהו, משיח, גם כן, על פי פשט אליהו הוא רק בא לבשר על המשיח וטפל למלך המשיח. וגם פה, היה "אומן את הדסה" בצורה המשפיע, את הזכר המשפיע, כי הוא יורד להיות אם(אמא) ואחר כך הוא נושא את אסתר לאשה. כלומר שיש שלושה שלבים. שהוא מחנך- הוא מאמץ אותה, הוא מיניק אותה, והוא נושא אותה (לאשה). בכל אופן מרדכי הוא לכאורה המשפיע ואסתר המקבלת. וכאן אסתר מרומזת לפני מרדכי. ('א' לפני 'מ').

 

כתוב בקבלה שיש עוד זוג אחד שהם "אם". "אם בחוקותי תלכו". וזה בכתבי האר"י ז"ל סוד הדדים, אותם הדדים שהתחילו משרה אימנו, שאמרנו קודם "היניקה בנים שרה". וכל המגילה זה מתחיל עם ה- 127 שנים של שרה וזה מה שנותן את הכח מלמטה למעלה

...של 'שבע ועשרים ומאה (מדינה)' מלמטה למעלה. אצל שרה כתוב מלמעלה למטה. (=זה מתחיל מלמטה ועולה למעלה; קודם שבע, עולה לעשרים, ועולה למאה?). וגם כתוב בזמן, שזמן הוא משפיע לגבי מקום. כאן רק כתוב מדינות. מדינה זה מקום. שם זה כתוב מלמעלה למטה - 'מאה עשרים ושבע' (שנות חיי שרה). כאן כתוב מלמטה למעלה 'שבע עשרים ומאה' (מדינה). השורש שנותן את הכח, נתינת(?) הכח בא משרה אימנו. מאיזה כח מיוחד בשרה? מה ש"היניקה בנים שרה"...הסוד הנפלא הזה, שיש איש שעולה 'עד דלא ידע' לכתר. שמה בכתר, ונהפוך הוא להיות היא. מה זה סוד הדדים? האר"י ז"ל אומר זה אלדד ומידד. גם ראשי תיבות "אם בחוקותי תלכו". אם, (אמא)... אלדד ומידד היו נביאים. סימן שהדדים, זה משקה- 'ושפכתי'- מה שנשפוך עלינו לעתיד לבוא, רוח נבואה, רוח ה'. זה ה'לעומת זה' של עמלק.

 

אנחנו עכשיו נדבר על עמלק והתיקון שלו. ידוע שבכל מספר ובכל דבר "את זה לעומת זה עשה האלוקים" (קוהלת ז:יד). וה'לעומת זה' של עמלק, בגימטריה 'ספק'. מאתיים וארבעים הוא (גם כן שווה) רוח הויה, רוח ה', כתוב. "ונחה עליו רוח ה' ". גם רוח ה' נחה על אלדד ומידד, שהיו מתנבאים במחנה. האר"י ז"ל כותב שהם סוד הדדים וגם יש פה דבר והיפוכו בקידושה, בכל כניסה זה הסוד. זה התחיל משרה אימנו וזה כאן מגיע למרדכי ואחר כך לאותו איש שמסופר עליו במסכת שבת שצמחו לו שני דדים, וגם כן, בסוד אלדד ומידד מתנבאים במחנה, ר"ת אם. סימן שאלדד הוא הדד (בצד) הימין ומידד השמאל, כך כתוב. אמא שהיא יולדת- זה חשוב שנשים תדענה - אז יש מנהג שמתחילים להניק מהדד השמאל, שעל הלב; ממידד, ממרדכי, לפני אסתר. כדי שיתקיים הפסוק "ויהי אומן את הדסה", שמרדכי אומן את הדסה היא אסתר.

 

אלדד ומידד זה אולי הזוג הכי מיוחד בתורה של "אם בחוקותי תלכו". ולפני שנמשיך נאמר את הפשט של "אם בחוקותי תלכו", חוץ מהרמזים האלה. "אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם...". חז"ל שואלים אם כבר כתוב "ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם", מה זה "ואם בחוקותי תלכו"? רש"י אומר "אם בחוקותי תלכו", שתהיו עמלים בתורה. בגלל שמצוות זה כבר אמור בהמשך. אבל היות ויש 70 פנים לתורה, מה זה "ואם בחוקותי תלכו"? שקודם כל צריך ללכת בחוקותי ואחר כך ''את מצוותי תשמרו ועשיתם אותם''. ואז היעוד: 'ונתתי גשמיכם', 'ונתתי שלום', 'ונתתי משכני'.

 

לעניינו, הפשט של "אם בחוקותי" זה שהאדם צריך להבחין שיש חוקים ויש חוקים. אז זה 70 פנים לתורה וגם הוא העיקר שאין מקרא יוצא מדי פשוטו. אם הפסוק אומר 'אם בחוקותי תלכו', סימן שהאדם, האומה הישראלית שנכנסת לארץ ישראל צריכה להתמודד עם שני סוגי חוקים. יש חוקה, חוקי המדינה, ויש חוקותי. והדבר הראשון שיהודי צריך לדעת זה להבחין ביניהם. יש חוקים שחקקו בשר ודם, יש תחוקה, ויש חוקים אלוקיים. חוק ה'. אז התנאי הוא, 'אם בחוקותי תלכו'. שצריך לדעת להבדיל. מה זה חוק? חוק זה דבר שלמעלה מטעם ודעת, שלא מבינים את הטעם. אז גם כאן אם יש במדינה חוקים אז גם לא צריך להבין למה. להפך, רואים שהחוקים כאן זה בלי שום טעם ודעת. אין לזה שום טעם בכלל. זה כמה שכתוב שחוקים זה למעלה מטעם ודעת רק שזה גם יכול להיות למטה מטעם ודעת, אבל חוקים לא צריך להבין למה אמרו. 'חוק חקקתי', אין לך רשות להרהר אחריו. (אז ככה יש חוקים בארץ שאסור להרהר ולחשוב למה החוק הזה. זה 'חוק חקקתי'.) אבל צריך לדעת עם זאת שיש חוקותי, החוקים של ה', של האלוקים. ו'אם בחוקותי תלכו', אז, באמת מגיע גשמיכם, ומתוך גשמיכם שלום בארץ, ומתוך שלום בארץ, משכני בתוככם. כאשר הכל כלול בתוך הגשם, כמו שאמרנו קודם עם הרמז. והכל מתחיל ב''אם בחוקותי תלכו ''.

 

מי נותן את הכח להבחין בין החוקים האלוקיים שלמעלה מטעם ודעת לבין החוקים הכוזבים שחקקו אותם בשר ודם, גם כן בלי דעת? 'עד דלא ידע', של הקליפה, של ה'לעומת זה'. אז מי שנותן את הכח להבחין בין חוק לחוק, זה הסוד של המילה "אם''. 'אם' זה אהרון משה, אסתר מרדכי, אליהו משיח. אבל בעיקר, זה אלדד ומידד. קודם אמרנו שהיניקה זה חיזוק האמונה. זה חלב אם שזה אמונה ולחזק את האמונה, לבנות תשתית חזקה מאד של אמונה, שגם כי יפול "שבע יפול צדיק וקם". הוא יפול על האמונה הבסיסית שלו ומכל זה הוא יקום. לתחיה. הוא לא יתמוטט לגמרי. הוא יפול על בסיס קיים כמה שכתוב בחסידות בהקדמה של החלק השני של התניא על "שבע יפול צדיק וקם", שזה התיקון של עמלק. מי שמפיל אותו שבע פעמים זה עמלק, ובכל זאת, הצדיק,

- "ועמך כולם צדיקים"- קם. שבע יפול צדיק וקם זה סופי תיבות 'עמלק', כתוב. הכח להתגבר על עמלק זה ה'שבע יפול צדיק וקם' - מתי? כמה שמסביר שמה בתניא זה מתי שיש לו בסיס של אמונה. מה שהוספנו עכשיו, זה שיחד עם הבסיס של אמונה, זה 'השקינתא חריפתא'(?) - לחלק ברור בין החוק האלוקי לבין החוק שבדו מליבם, במיוחד אם אותו חוק שבדו מליבם הוא מנגד את החוק האלוקי. הכח הזה בא מהחלב אם שמוסבר מכל הפסוקים לעיל.

 

נוסיף גם רמז. ידוע שמה הם (אלדד ומידד) היו מתנבאים? יש כמה דעות בחז"ל. הדעה שרש"י מביא בחומש (שזה דעה אחת), שהיו מתנבאים שמשה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ. ולכן, יהושע, המשרת הנאמן של משה, הקפיד, ואמר 'אדוני משה כלאם'. הוא מאד רגז על הדבר הזה שמנבאים שמשה ימות והוא ירש אותו וינחיל את בני ישראל בארץ ישראל. בכל זאת, זה מה שהיו מנבאים מחוץ לאוהל, בתוך המחנה. הסוד של הדבר הזה כתוב בקבלה, שאלדד ומידד הם בעצמם גם כן כנגד משה ויהושע. רואים את הרמז בחשבון שקוראים לזה מספר סידורי, שמחשבים כל אות לפי הסדר שלו באל"ף בי"ת. (= יש 22 אותיות; אז 'ת' שווה 22 ,'ש' שווה 21 ,וכד'). לפי אותו חשבון, במספר סידורי, משה שווה אלדד ויהושע שווה מידד, בדיוק. משה (מ=13 ,ש=21 ,ה=5 ) לפי אותו חשבון שווה 39 , שהוא בגימטריה אלדד (א=1 ,ל=30 ,ד=4, ד=4 ), בדרך החשבון הרגיל, ויהושע שווה 'חן', כמו מרדכי, כמו אסתר. מרדכי שווה אסתר במספר סידורי 'חן'. גם במספר קטן 'אחד', שלוש עשרה. אבל לפני מספר קטן, מה שיותר חידוש בחכמת המספר, שבמספר הסידורי מרדכי ואסתר שווים אותו הדבר בדיוק 'חן חן לה' (זכריה ד:ז) וגם יהושע בין נון שווה אותו הדבר. יש שלושה ששווים 'חן'. יהושע, מרדכי, ואסתר. 'חן' במספר הרגיל, הוא 'מידד'. אז יוצא ש'משה' שווה 'אלדד'. 'יהושע' (י=10,ה=5,ו=6 ,ש=21,ע=16 ) שווה 'מידד' (מ=40, י=10,ד=4,ד=4).

מה שבעצם הם מנבאים ...שהסוד הזה, שמשה מת ויהושע מכניס, שנדמה שזה שניים, שזה 'לא נוגעת מלכות בחברתה כמלוא נימא', (ברכות מח:), אבל בעצם זה איזה מן איחוד נפלא שהוא סמוי מן העין. צריך הרבה התבוננות להבנה, ולכן משה שמח בנבואה הזאת. הוא לא התרגז. הוא לא הקפיד על אלדד ומידד. להיפך, הוא אומר 'מי יתן כל עם ה' נביאים' , שה' ישפוך ויתן את רוחו עליהם...כתוב לעתיד לבוא שה' ישפוך (רוחו) על כל בני ישראל. כל בית ישראל רוח ה' - 'ונבאו בניכם ובנותיכם' (יואל ג:א) - הילדים הקטנים ינבאו. וזה שייך לחג פורים שזה חג של הילדים. הם ינבאו כמו אלדד ומידד. הם ינבאו את הנבואה הנפלאה הזאת שמה ש'משה מת ויהושע מכניס', זה לא כל כך נורא כמו שאתה חושב. זה לא מה שנדמה לך בהשקפה הראשונה, שכאילו משה איננו. זה בדיוק ההפך; משה נמצא. הוא נמצא בתוך יהושע. משה הוא כאן. איתנו. שוב, זה מה שהם בעצמם שווים, הזיווג הזה, היחוד. (זה) היחוד בין הדור השביעי לדור השמיני, שיש את שתי המעלות ביחד, של דור השביעי ודור השמיני בעת ובעונה אחת.

 

באמת אפשר לעמוד על הנבואה של אלדד ומידד רק שמגיעים ל'עד דלא ידע' בפורים. זה החג היחיד שאפשר באמת להגיע ליחוד הזה, של דור שביעי ודור שמיני ש'משה מת ויהושע מכניס', שלא סותר (וזה) לא שמשה איננו, כשלהפך; הוא כאן ממש, בדיוק איך שאתה באמת רוצה שהוא יהיה. הוא נמצא ממש כאן, זה היום הסגולה להגיע לזה. זה חג פורים, 'עד דלא ידע'. "אם בחוקותי תלכו" - זה החוק הזה של 'עד דלא ידע'. זה חוק שהוא גם כן לא מובן בכלל. הרי מתוך הקיום של ה'חייב איניש לבסומי בפוריא' ממה חז"ל מביאים דוגמא למצווה הזאת? מביאים דוגמא מ'קם רבה ושחטיה לרבי זירא' (מגילה ז:) . שני חכמים גדולים סעדו ביחד סעודת פורים, שתו משקה, והגיעו ל'עד דלא ידע', וקם אחד ושחט את השני. שהוא תפס שהוא הרג יהודי הוא נורא הצטער. למחרת, שהוא קם - 'שבע יפול צדיק (וקם)' - מהשכרות שלו, מה'בסומי' שלו, ותפס שהוא הרג יהודי, אז הוא נורא הצטער. אז הוא התפלל עליו וביקש רחמים עליו, על רבי זירא, והחיה אותו תחית המתים. יש הרבה פירושים בזה, אבל זה הפשט. אין מקרא, וגם אין גמרא יוצא מידי פשוטו. אולי גם כן קצת נסביר את הגמרא הנפלאה הזאת, שקם רבה ושחטיה לרבי זירא. כשמגיעים לדבר כזה, אז זה בוודאי חוק. חוקה חקקתי - אין לך רשות להרהר אחרי חוק אלוקי - שבאותו חוק אפשר לקבל יניקה מאותם דדים קדושים שהם דדי שרה אימנו, והם דדי מרדכי היהודי, והם דדי אותו האיש של הגמרא. הם אלדד ומידד; אלדד משה, מידד יהושע, חיבור בין משה רבינו למי שנותן את התורה - "זכרו תורת משה עבדי" - לבין יהושע בין נון.

 

מה זה בין נון? כתוב בקבלה שבין נון זה 'בן משה', שהיום בפורים זוכה להשיג את שער ה'נו"ן', כמו בהסתלקות ב- ז' אדר. זה בעיקר מצד כל עם ישראל שקבלו כל היהודים דרגת משה בחג פורים שער ה'נו"ן', יהושע בין נון. בזכות זה תולים את המן על העץ גבוה חמישים (גימטריה 50;'נ') אמה, שהוא רצה בו להפיל את מרדכי, משער ה'נו"ן'. "אם תגביה כנשר ואם בין כוכבים שים קנך משם אורידך נאם ה' "(עובדיה א:ד). אז זה היה להמשיך את הסוד של הדדים, של הקדושה שזוכים להם, למשקה של אותם הדדים

(והוספנו) שבקבלה זה נקרא הנצח והוד שליד היסוד העליון שבחזה. זה כמו שוקיים עליונים. אמרנו ששוק זה לשון משקה, שזה נצח והוד, וזה למעלה במקום בינה. כתוב בחז"ל שדוד המלך ברך את הקב"ה שנתן את הדדים לינוק שמה חלב, ממקום טהור, ממקום של בינה. הלב הוא בינה. 'בינה ליבא';בה הלב מבין. (ברכות י.)

 

על המקום הזה כתוב בספר איוב "ואי זה מקום בינה" - זה כתוב פעמיים. פסוק אחד אומר "והחכמה מאין תמצא ואי זה מקום בינה" (איוב כח:יב). הפסוק שבא אחריו אחרי כמה פסוקים "והחכמה מאין תבוא ואי זה מקום בינה" (איוב כח:כ). יש שני פסוקים, וכל אחד זה חכמה ובינה, אך לגבי החכמה יש שינוי קל. בראשון נאמר על החכמה "מאין תמצא" והשני אומר "מאין תבוא", אבל הסיום של שני הפסוקים זהה: "ואי זה מקום בינה". מקום בינה זה המקום הטהור של הדדים. משם יניקת רוח הקודש. שמה המשקה, הגשם, 'ונתתי גשמיכם', של הקדושה. את המשקה של פורים, 'עד דלא ידע'. לכן ''אי זה מקום בינה'', לא יודעים איפה זה .

 

יש עוד רמז. כתוב בקבלה שעמלק (הוא) אותו רי"ש מ"ם - עצם עניין אותו היום זה להסביר איך שברוך מברר את עמלק וזה מה שכתוב בכתבי האר"י ז"ל לגבי 'עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי'; שצריך להתבלבל ולומר 'ברוך' על המן. לא לומר חלילה 'ארור' על מרדכי , רק לומר 'ברוך' על המן, ואם אומרים 'ברוך' על המן תוך כדי שכרות מבררים על ידי כך הניצוץ שבתוך המן, בתוך עמלק. אחד מהרמזים הפשוטים זה שאחרי שאומרים 'ברוך אתה ה' ', הציבור נוהגים לענות "ברוך הוא וברוך שמו". 'ברוך הוא', שווה עמלק. זה רמז של ברוך, וזה עיקר הנושא עכשיו, איך הסוד של ברוך, וכל מה וכל מי שקשור לשם 'ברוך', איך הוא מברר ומוציא את הניצוץ מעמלק, על ידי שמקיים את ה''תמחה את זכר עמלק מתחת לשמים לא תשכח". אז יש הרבה רמזים של עמלק. אחד מהם זה 'ברוך הוא'. כמובן שרמזים זה לא בצד של הטומאה. רמזים זה להפך. זה כמו בגמטריה 'משיח'. "את זה לעומת זה עשה אלוקים" (קהלת ז:יד). בכל דבר רע יש ה'לעומת זה, הטוב. זה הטוב שהוא בדיוק שווה אליו, כמו הרמז בגמטריה. אותו דבר שהוא שווה אליו ממש הוא הכח לברר אותו, לתקן אותו, לשחרר את הניצוץ הקדוש הנמצא בו על מנת להחיות אותו, כל זמן קיומו, כפי שחקק החוקק העליון, (לגבי) כמה זמן הקליפה הזאת צריכה להתקיים בעולם...

 

עמלק שווה דולר שווה מס הכנסה - אבל נהיה רציניים. אז יש עמלק אחד שהוא שווה 'ברוך הוא' ויש עמלק שהוא (שווה בגימטריה) רם. "רם על כל גויים ה' ". ויש עמלק שהוא שווה "איה מקום כבודו", ולכן גם כן מי שפוגע בעמלק, אז גם כן, גם הציון שלו, מנוחתו כבוד. הוא מקום לא ידוע, ולא מתוכנן מראש. הוא מבחינת "איה מקום כבודו". מקום מנוחתו שהוא ---ומקום כבודו שהוא בעמלק. עמלק שווה בעצם 240 . הוא שווה 15 פעמים 16. וחכמת המספר, קוראים לזה יהלום(?) של 15. שני משולשים של 15, אחד על השני. זה מאתיים ארבעים. ידוע שעמלק היה מחשב שעות, ככה רש"י וחז"ל מביאים, לגבי מלחמת עמלק. "בחר לנו אנשים". גם כן, מה הקשר למה שאמרנו שאלדד ומידד שמתנבאים במחנה ומתנבאים על משה ויהושע כאילו שאחד מת והשני מכניס את ישראל לארץ ישראל? אז איפה באמת רואים את החיבור הראשון, העצמי, בין משה ויהושע? איפה מתחברים בתורה, בהדיא, כצוות, כצמד חמד של צוות שהוא חייב לפעול ביחד? הקשר הזה זה מלחמת עמלק. שוב, כתוב בתורה שיהושע הוא משרת נאמן, ו'לא ימוש מתוך האוהל' וכל הגדולה של יהושע בין נון. אבל איפה רואים שהוא ומשה פועלים כאחד? וממילא הם אחד. בפרשה שקוראים בתורה בפורים 'ויבוא עמלק' אז משה רבינו פונה ליהושע ואומר ליהושע בין נון "בחר לנו אנשים ", אנשי משה, שאנשי משה הם גם אנשי יהושע, בגלל שזה 'בחר לנו' - תבחר לי לכם את המלחמה הזאת, צריך אנשי 'לנו'.

____________________

 

המשנה למלך והחוק הטפשי של אותה המדינה זה שכולם משתחווים למשנה למלך, כי כן כתב המלך. אז אם זה לא עמלק, אז אולי באמת יש לזה שיקולים; זה אולי דרך ארץ להשתחוות מתוך כבוד. להשתחוות סתם בשביל כבוד, לא אסרה התורה. אבל ברגע שזה עמלקי, אפילו אם זאת תחוקה של המדינה, לכאורה 'דינא דמלכותא דינא', עמלק, שמשתחווים לו, עבודה זרה. כל זה חידוש וצריך לחפש אותו ב(מ)קורות אבל הוורט הוא שלהשתחוות ולהכנע לעמלק זה לעבוד עבודה זרה בצורה הכי פנימית שיש בעבודה זרה. 'ראשית גויים עמלק ואחריתו עדי עובד'.

 

ועוד הבעל שם טוב אומר, עמלק זה בגימטריה 'ספק'. 'היש ה' בקרבנו אם אין, ויבוא עמלק...'. זה לא רק שהוא מטיל ספק בדת ישראל, צריך לומר שעמלק, שהוא חוצפן, הוא 'מלכותא בלא תגא'. הוא מטיל ספק, גם להבדיל, בכל אמונה שיש בעולם. הוא אתיאיסט גמור. בעצם במה שהוא (כן) מאמין, וזה הופך להיות אצלו עבודה זרה, הוא מאמין בעצמו; בשכל שלו, בידע, בכח הכישוף. ואיזה סוג מכשף הוא? הוא לא מכשף מצרי, הוא לא מכשף בבלי. יש כל מיני סוגי מכשפים. הוא לא מכשף פרימיטיבי. הוא מכשף מודרני. עמלק הוא עדיין מסמל ומייצג את סוג המכשף הכי מודרני שיכול להיות. זה מי שהוא מכשף על פי ידע מדעי. הוא בוודאי מדען גדול והפולחן שלו זה פולחן עצמי ובכח הידע שלו הוא מכשף את כל הכישופים שלו. הוא משחק עם הטבע כרצונו. הוא משנה את חוקי הטבע כמו שה' ברא לפי החוקים איך שהוא רוצה, ויוזם.

 

לכאורה זה עמלק...החידוש הזה יסביר עוד פלא אחד. התורה אומרת "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים..". ובפרשת עמלק בסוף בשלח שקוראים בתורה בפורים, (את זה קוראים בפרשת זכור, 'תמחה' בסוף כי תצא). אבל בפורים קוראים בבוקר את הפרשה "ויבוא עמלק ...", את הסיפור של המעשה של המלחמה, ושמה כתוב ''מחה אמחה את זכר עמלק'', שה' אומר ''אמחה''. ולמה כתוב שמה ''אמחה'' ולא ''תמחה''? אין מצוות (אתה) 'תמחה', רק אני אמחה. וזה מפני שהדברים משלימים אחד את השני. שאנחנו מקיימים את ה'תמחה' עד היכן שידינו מגעת, אז הקב"ה מקיים בשלימות את ה'אמחה' את זכר עמלק. 'אמת' זה ראשי תיבות אמחה מחו תמחה. האל"ף מ"ם של ה'אמת' זה 'מחה אמחה'. זה עוד אל"ף מ"ם של "אם בחוקותי", רק זה הפוך. כתוב ''מחה אמחה''. בפרשת כי תצא כתוב ''תמחה'', לא כתוב 'מחה תמחה'. בפרשה הראשונה כתוב ''מחה אמחה''. אחר כך כתוב ''תמחה את זכר עמלק''. ביחד זה 'אמת'. האל"ף מ"ם זה מצד ה', מלמעלה. והת"פ, 'תמחה', זה מלמטה.

 

בכל אופן, ה' מצווה אותנו "תמחה" וכאן כתוב בפירוש "ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב", ולא גמר אותה. הוא לא מחה אותם עד הסוף. חז"ל גם כן שמים לב, מה פתאום (שכתוב) "ויחלוש"? למה הוא רק החליש אותם? למה הוא לא גמר איתם? חז"ל אומרים שהוא עשה את זה על פי הדיבור, שזה הוראת שעה שבאמת זה לא מובן, זה על פי תורה וזה פלא. על פי מצוות התורה צריך לגמור איתו. זה כל העניין שלו. זה עצם המלחמה איתו; לגמור! למה שמואל כעס, ולמה ה' כל כך כעס על שאול, שהוא הרג את כולם חוץ מאגג? רק משאירים אחד, וזה מעורר את כל הקצף והכעס של הקב"ה. לגבי כל עם אחר לא כן הדבר, אם תשאיר אחד...אבל עמלק כל העניין זה למחות אותו לגמרי, ואם זה כן נכון, מה זה פתאום, בהתחלה, בראשית הקיום, וכאן יש לנו את משה ויהושע ביחד, ...איזה צוות יש יותר טוב מזה? זה הצוות הכי טוב שיכול להיות בשביל למחות את עמלק, וה' אומר (להם) 'לא. אל תקיים את המצווה'. זאת אומרת זה שנלחמים ומנצחים אותם ולא מקיימים את המצווה למחות את עמלק, לא קיימו בכלל את המצווה. ה' עוד מונע בעד משה ויהושע לקיים את המצווה של מחיית עמלק.

 

איך זה ייתכן? אז אפשר לומר בפנימיות על פי הרוח של הדברים שאמרנו קודם, וזה קצת דומה למה שהרמב"ם כותב בסוף החיבור שלו לגבי דתות אחרות שצמחו לאחר דת ישראל על רקע, באחוריים דאחוריים לדת האמת של תורתנו הקדושה, שהם, עם כל העיוות והשקר שלהם, בכל זאת, באו בדרכים נסתרות, בדרך נסתרת של הקב"ה, כדי ליישר את הדרך למלך המשיח. הם במובן מסויים ביטלו הרבה עבודה זרה פרימיטיבית ששררה בעולם לפני בואן של הדתות החדשות האלה, וכמה שאנחנו שונאים אותם - וככה הרבי כותב במקום אחד - שזה שהצנזורה הוציא את ההלכות האלה מסוף הרמב"ם, זה גם בהשגחה פרטית בגלל שאין רוח ישראל נוחה כל כך מהגישה הזאת והשיטה הזאת, אם כי שזה נכון, ולא שהוא סותר מה שהרמב"ם אומר, אבל הרבי רק אומר שזה גם בהשגחה הפרטית שזה הושמט. (זה) בגלל שדת ישראל, המנהג ישראל, תורה היא, שזה יותר גבוה גם אפילו מעל ההלכות זה ששונאים אותם עד הסוף. לא מלמדים זכות על הנצרות ועל האיסלם. אבל בכל אופן, הרמב"ם כותב שיש פה השגחה פרטית וזה בא ליישר את הדרך למלך המשיח. למלא את כל העולם כולו עם איזו דעה חדשה שמסוגלת לקבל את מה שעתיד להיות הגילוי של דת האמת של מלך המשיח.

 

לעניינו, אותו הדבר. עמלק לכאורה רק מצד אחד צריך למחות אותו לגמרי. מצד אחד רואים שההשגחה משאירה אותו בכל דור ודור. משאירים אותו, חי. לפעמים זה על פי רצון ה' ולפעמים זה נגד רצון ה'. אצל משה ויהושע זה על פי רצון ה' להשאיר אותו. בזמן שאול המלך, זה נגד רצון ה'. כמו שרב צדוק הכהן מסביר את זה באריכות ששאול התחכם על רצון ה'. הוא לא סתם נרשע. שאול לא היה אדם קטן. שאול עשה על פי חישוב רוחני עליון מאד, כך הוא מסביר, וזה מסתמה תורת איזביץ כידוע, ש(על) כל החטאים מלמדים עליהם זכויות, שבאו ממקום מאד גבוה. הוא חשב, כמו שהוא מסביר שם באריכות, שאול דימה בנפשו, שהוא הוא, מסוגל יותר משמואל להוציא את הניצוץ שבעמלק, שבאגג. לכן הוא קבע בטעות נגד רצון ה' להשאיר את אגג. לא סתם שהוא נכנע לדעת העם כמו שכתוב שמה על פי פשוטם של דברים. היה לו חישוב עמוק מאד, כך הוא מסביר. בכל אופן הוא השאיר אותו נגד רצון ה'. אבל זה שהוא השאיר אותו זה גם כן על פי השגחה. כידוע שאפילו דברים שעושים נגד רצון ה' יש השגחה עליונה. וכל חטא ממש, גם חטא שהוא נגד רצון ה' זה ירידה לצורך עליה. זה גם תורת איזביץ בצורה חריפה וגם הרבי מסביר את זה בצורה יותר מעודנת, איך שכל חטא הוא גם כן חלק מהענין האלוקי.

 

אז איך שלא יהיה אנחנו רואים שעמלק נשאר. גם הרמב"ם כותב את זה. לגבי שבעת העמים הוא כותב שהם כבר כלו ואינם קיימים עוד בעולם, אבל לגבי עמלק הוא לא כותב ככה. משמע שעמלק, מדברי הרמב"ם, הוא עדיין חי וקיים, מסתובב, בתוכנו. ועוד יותר על פי מה שהאחרונים כתבו, או שמסורת בידי האחרונים, כמו ר' חיים מברסיק ובנו רב וולווה, שעמלק זה כל גוי שבכוונה מלאה (ו)במגמת פניו אך ורק להשמיד להרוג ולאבד את העם היהודי, יש לו דין עמלק ממש לכל דבר. במילים אחרות כמו שהסברנו את זה באריכות בפעמים האחרות, כל גוי יכול להתגייר להיות עמלק. אז אין שום אומה או גוי בעולם שיכול להתגייר להיות מצרי או עמוני או מואבי או שום עם אחר. אין דין גיור בין העמים. אבל ביחס לעמלק, ככה יוצא מדברי האחרונים, כל גוי יכול להתגייר ולהיות עמלק ממש ולכן עמלק לא נגמר. יש ביצר הרע שבכל יהודי, יש את כולם. לכן כל המלחמות בחיצוניות זה גם מלחמות בפנימיות. איך שלא תרצה זה גם נמצא בקרבך, בקרבנו. עם ישראל כולל את כל העולם.

 

בפרק שירה אנחנו שרים את השירים של כל הנבראים, גם של הנחש. מה השיר של הנחש? 'סומך ה' לכל הנופלים וזוקף לכל הכפופים'. אומרים את זה שלוש פעמים ביום. אנחנו מזדהים עם הנחש, שרים את השיר שלו, ובכך מעלים את הניצוץ שלו. עמלק הוא הנחש. יש לו גם שירה בפרק שירה.

 

מה הסברנו? שעמלק הוא כח שעד ביאת המשיח, זה כח מאד חשוב בעולם. כיון שכמו שהוא נוגד את דת ישראל, את דת האמת, אז בעצם הוא גם נוגד את כל הדתות שיש בעולם. זה לא כמו אותן דתות שהרמב"ם כותב שהן באות ליישר את הדרך, קצת לקדם את האנושות, שזה גם דת שקרית, אבל גם בשקר יוצא לפי הרמב"ם שיש כמה מדרגות של שקר. יש שקר יותר טוב, יותר מתקדם. והשקר היותר מתקדם יותר מבטל את השקר הפחות מתקדם. ככה יוצאים מהרמב"ם. אבל עמלק זה ספק. זה להטיל ספק לגבי כל דבר בעולם שאי אפשר להוכיח את זה שחור על גבי לבן; אם תוכל להוכיח לי שחור על גבי לבן, אז ניחא. ואם לא, אני מטיל בזה ספק. להטיל בזה ספק זה להטיל בזה ארס. לכן הוא נחש. הוא מטיל את הארס שלו, הספק שלו, בכל דבר שבעולם שאתה לא יכול להוכיח לו. זה עמלק.

 

בעיקר אנחנו מנסים להבין איזה ניצוץ כבר יכול להיות בעמלק. נסביר עוד דבר מאד יסודי לגבי החקירה הזאת. יש מחלוקת בראשונים ואפילו על פי החז''ל ממש האם מקבלים גרים מעמלק. יש מכילתא מפורסם, שמכל העמים מותר לקבל גרים אבל מעמלק אין שום לחלוחית של קדושה בעמלק לכן כותב המכילתא שלא מקבלים גרים מעמלק. אין מציאות כזאת. הגמרא אומרת במסכת גיטין (נז:) שיש שלושה רשעים גדולים שבני בניהם למדו תורה, כלומר התגיירו ולמדו תורה. לא רק למדו, (גם) לימדו תורה. ואיך זה הולך? הגמרא אומרת ככה: 'מבני בניו של סיסרא למדו תינוקות בירושלים'. כתוב במקום אחד בקבלה שזה רבי עקיבא. אם כי שרבי עקיבא גם בא מעשו, סימן שיש איזה קשר בין עשו לבין סיסרא... 'מבני בניו של סנחריב לימדו תורה ברבים.' ומי הם? שמעיה ואבטליון, גרי הצדק. כתוב ששמעיה ואבטליון היו בני בניו של סנחריב.

 

מבני בניו של המן, של חג הפורים, לימדו תורה בבני ברק. מאן אינון - מי זה הבני בניו? כתוב בגמרא *(איפה נמצא?) זה רב שמואל בר שילת. ומי זה רב שמואל בר שילת? זה אותו צדיק, אותו גדול, אמורא, שהוא היה מחנך נאמן שחז"ל דרשו עליו את הפסוק "ומצדיקי הרבים ככוכבים" (דניאל יב:ג), שהוא התמסר כל חייו להיות מלמד דרדקי (ב"ב ח:), לחנך ילדים קטנים, יהודים. הוא לא הסיח את דעתו למשך 13 שנה. הגמרא מספרת מופת, שיום ולילה ער וישן הוא לא הסיח את דעתו להרף עין, לשנייה אחת מהילדים שלו שהוא חינך אותם, ובזה הוא מתקן. הוא הניצוץ, כך כתוב בקבלה, על פי הגמרא... המפורשת, שאותו רב שמואל בר שילת , הוא הניצוץ הקדוש שבעמלק מאז ומתמיד שבשביל להוציא את אותו רב שמואל בר שילת ה' ציווה למשה שיהושע לא יגמור אותם, רק "ויחלושיהושע", כדי להשאיר את הניצוץ של רב שמואל בר שילת. (זה) אותו דבר מה ששאול דימה להוציא את הניצוץ מאגג ולכן לא הרג אותו באותו לילה, הוא עשה את זה על פי רוח הקודש. הוא רצה להוציא חי את הניצוץ שראה ברב שמואל בר שילת.

 

שאסתר המלכה הזמינה את המן למשתה אשר עשתה, אז מה ראתה להזמין את המן? חז"ל בגמרא אומרים כמה וכמה פעמים מה עלה בדעתה של אסתר להזמין את המן לסעודה, למשתה. אחד מהם, "אם רעב שנאך האכילהו לחם... כי גחלים אתה חותה על ראשו...' וכו' (משלי כה: כא-כב). שאם יש לך שונא צריך להאכיל אותו, להעלות אותו, שאם מעלים אותו גבוה, משם הוא יפול. ממי היא למדה את הסוד הזה... שצריך להאכיל את האויב לחם, להעלות אותו כדי להפיל אותו? אז כתוב שהיא למדה את זה מבית אביה. שמה רש"י הקדוש בגמרא הוא מתלבט כאן (לגבי) הפשט; מה זאת אומרת שהיא למדה את זה? ממי היא למדה את זה? רש"י כותב בגמרא שהיא שמעה תינוקות של בית רבן אומרים את הפסוק הזה בבית המדרש. היא פשוט שמעה את זה ולמדה את זה ואחר כך היא ישמה את זה בפועל ממש.

 

אותו רב צדוק הכהן שאמרנו קודם אומר ששאול פעל על פי רוח הקודש, רק שרוח הקודש יכול לעשות גם נגד רצון ה' להשאיר את אגג. אז הוא מסביר ככה. שמה שהגמרא אומרת שהיא למדה מבית אביה , מי זה בית אביה של אסתר? הרי היא הבת דודה של מרדכי ומרדכי הוא בן יאיר בן שמעי בן קיש. מי זה קיש? אבא של שאול . הם יוצאים משאול המלך. מה היא רצתה? היא למדה, היא שמעה משאול המלך שקיים ניצוץ בתוך המן, בתוך עמלק שכולי האי ואולי אפשר להוציא את זה ממנו. היא חשבה שכולי האי ואולי שעל ידי שתזמין אותו לסעודה אז אולי היא תצליח בחיים להוציא ממנו את הניצוץ ואז הוא מעצמו יבטל את הגזרה . זה פירוש נפלא. אחר כך זה בדיוק ההפך. היא תבעה שיתלו אותו...היא ציוותה וצעקה עליו 'האיש הרע הזה ...'. אבל בתחילה, כך הוא מסביר, היא ניסתה, היא הלכה על סיכוי רחוק שאכן היא למדה את זה מבית אביה משאול המלך שאולי ניתן בחיים להוציא ממנו את הניצוץ וממלא בדרך שקטה לבטל את הגזרה.

 

איך רב צדוק לומד דבר כזה? ...הוא אומר שזה מה שכתוב שהמן יצא מהמשתה כתוב שהיה 'שמח וטוב לב'. חז"ל במקום אחד אומרים 'כטוב לב המלך ביין', דורשים את זה כטוב לב ולא טוב לב ממש. טוב לב ממש זה מצד הקדושה. לא דורשים את זה כאן על המן דורשים את זה על אחשורוש. מה כתוב על אחשורוש? 'כטוב לב המלך ביין' בתחילת המגילה. דורשים שהוא היה כמעט, דומה לטוב לב אבל לא טוב לב ממש. בגלל שטוב לב ממש, אין טוב אלא תורה. טוב לב ממש יש בזה כבר קדושה...

 

אז אם כן, מה זה שכתוב על המן שיוצא מהמשתה של אסתר במשתה הראשון, אחרי היום הראשון, הוא יוצא שמח וטוב לב? אז אומר רב צדוק שכנראה שכאן התנוצץ אצלו איזה ניצוץ של קדושה ממש. אבל מה קרה באותו רגע שאם זה היה נמשך אולי כל הסיפור היה מתגלגל אחרת. באותו רגע הוא ראה מרדכי יושב בשער המלך 'ולא קם ולא זע ממנו, וימלא המן על מרדכי חימה'. ואז הכל התהפך שוב. היה לו צ'אנס, רגע אחד, שהיה כמעט על הסף להתקן חי מבלי צורך להרוג אותו, שזה אותו רגע שאסתר ניסתה אולי כולי האי ואולי אפשר לתקן אותו חי, את הרשע הזה. והיא באמת פעלה שכמעט הוא נכנס לקדושה ... אבל פתאום זה התהפך שוב, שהוא רואה את מרדכי בגלל שמרדכי לא נכנע לו ...לרגע.

 

הוא רואה אותו 'לא קם ולא זע'. קודם כתוב "לא יכרע ולא ישתחוה". כאן כתוב 'לא קם ולא זע'. יש ארבע לשונות כנגד 4 אותיות של שם הויה...זה תיקון שלם: לא יכרע ולא ישתחוה לא קם ולא זע. המדרגה הכי גבוהה זה 'לא זע'. 'זע' זה ראשי תיבות זכר עמלק. 'תמחה את זכר עמלק מתחת השמים'. איך עושים את זה? שלא זעים ממנו. מה זה 'לא זע'? בחסידות זה נקרא "אין התפעלות(?)". בלי שום טיפת התפעלות ממנו. עיקר התיקון זה לא רק שבחיצוניות שלא כורעים ולא משתחווים ולא קמים. זה הכל בחיצוניות. 'ולא זע' זה מראה על הנקודה הכי פנימית שאין שום התפעלות מהמן הזה. הוא לא שם עליו בכלל גם בתוך תוכו. יש ארבע מדרגות...ודווקא שהוא מגיע למדרגה הרביעית העליונה 'ולא זע' הוא מוחה את זכר עמלק. 'תמחה את זכר עמלק מתחת השמים'. ואז שוב, המן נופל למקום הנועד לו, 'וימלא המן על מרדכי חימה' . ואז הסיפור מתגלגל כמו שהוא כתוב במגילה, כמו שהוא צריך להתגלגל.

 

אז יש איזה ניצוץ אצל המן שצריך לברר, שזה ניצוץ של עמלק. זה נקרא הלבונה זכה של הי"א סמני הקטורת, שהכל טמא אבל יש מקיף, יש ניצוץ בבחינת מקיף שמחיה אותו, אחרת אין לו שום קיום בכלל. גם ג' קליפות עצמות גם קליפת עמלק.... מה זה קליפת עמלק? זה פולחן עצמי לידע העצמי. הידע שלי הוא האלוקים... הוא מטיל ספק בכל דבר אמוני שיש בעולם. אז אמרנו שדבר ראשון צריך להשאיר אותו כדי לבטל את כל שאר האמונות שיש בעולם, שזה כל האמונות התפלות שיש בעולם. זאת אומרת יש אמונה תפלה רק שהוא לא מבחין, ולהפך, הוא מרגיש שהאמונה הכי חזקה היא אמונת ישראל ולכן הוא נלחם בחירוף נפש נגד ישראל, ראשית כל. אבל בעצם, מה שיש לו, יש לו עבודה זרה עצמית, של ידע עצמי, שזה מטיל ספק (עמלק בגימטריה ספק), לגבי כל דבר שאי אפשר להוכיח אותו שחור על גבי לבן. הוא 'מלכותא דלא תגא'. לא צריך שאף אחד יכתיר אותו. מה זה 'מלכותא בלא תגא'; חוצפה. היות והוא עובד את עצמו, שאני אלוהים, של שכל, הוא לא זקוק לשום הכתרה. הוא מכתיר את עצמו...

 

מה שעכשיו הסברנו, הניצוץ של עמלק, לא ככה מסביר רב צדוק. הוא גם כן מסביר מה זה הניצוץ הזה שבעמלק, שקודם יהושע נצטווה רק לחלוש ולא לגמור איתו חשבון, ואחר כך שאול דימה להוציא את זה מאגג. אז הוא אומר דבר כזה, שזה קשור לחינוך...שנבין למה אנחנו חותרים עכשיו, כתוב בקבלה שמלחמת עמלק וכל החג הזה זה חג של נצח והוד ובמיוחד של נצח. 'נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם'.

 

'ברוך מרדכי היהודי', 'ברוך' זה מלשון 'ברך'. 'לא יכרע ולא ישתחוה', זיקון(?) זיקוף(?) הנצח. 'ברה כרע דאבוה'. מה זה 'ברך'? כתוב שברך זה נוטריקון 'ברה כרע'. הבן (ברה) הוא השוק, המשקה (כרע) של האבא (דאבוה) שלו. זה הברך שהוא לא יכרע ולא ישתחוה ל'לעומת זה', להמן מעמלק, אבל כן הוא ממשיך, הוא מנציח את העם היהודי. הוא ה'נצח ישראל לא ישקר'. תמיד חג פורים זה חג של חינוך של מרדכי. זה גם כן הזכות של הנס שמרדכי בעצמו היה מחנך הכי דגול שכנס את כל הילדים הקטנים. הוא למד איתם, צם איתם שלושה ימים וקרא איתם פסוקים. וכל הנסיון של הרבי שילדים יגידו פסוקים. הכל הוא לוקח ממרדכי, כידוע.

 

הדמות, מהתנ"ך שהרבי שלנו הכי מזדהה איתו יותר מכל דמות אחרת - ואפילו משה רבינו הוא מרדכי היהודי, ולא שזה שניים, זה אותו אחד. בגלל שמרדכי הוא הגלגול העיקרי של משה רבינו... זה דבר שחשוב שכולם ידעו. כל העם יודע מי זה יהודי זה שכופר בעבודה זרה; כופר בעבודה זרה בכלל, וכופר בעמלק בפרט. גם עמלק כופר בעבודה זרה אחרת, חוץ בעצמו. עמלק הוא גם כופר. לא רק (שהוא) כופר בנו, אלא בכל העולם. הוא ספק(ן) כללי. אבל מרדכי היהודי הוא כופר בכולם, גם בעמלק. לכן הוא לא מוכן לכרוע ולהשתחוות לו. הנושא שלנו אם כן זה שחג פורים זה ראשית החינוך. כל מה שדיברנו קודם על הדדים ועל (ה'אם'), האמא; על האיש שהוא אישה, והמנהיג שהוא עוזב קצת את עומק ההלכה כדי ללמד אמונה פשוטה, לחזק את האמונה, 'רעיא מהימנא', ולחזק את ההבדלה בין התחוקה האלוקית לתחוקה שבדו מליבם, שנוגד את התורה. זה הוא מרדכי, עיקר הגלגול של משה רבינו. זה עיקר העניין של פורים ולכן זה באמת חג של ילדים. זה חג של חינוך אמיתי לילדים, לקחת את השלטון, להתחפש למלך, להתחפש לחייל, לקחת בידינו את השלטון. "אשר ישלטו". לא ישלטו רק ליום אחד --- צריך לקחת את השלטון. מי יכול לקחת? ילד!

 

רב צדוק מסביר דבר כזה... המכילתא אומר שאין מקבלים גרים מעמלק. מכולם אפשר לקבל גרים, אבל עמלק כולו רע ועל כן אין מקבלים ממנו גרים. אבל אמרנו בגמרא שבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק! כל המפרשים אומרים שזה סותר את המכילתא. המכילתא אומר שלא מקבלים גרים מעמלק. וכאן כתוב, שהיו צאצאים, או צאצא אחד מיוחד, ורב שמואל בר שילת היה מבני בניו של המן - סימן שהוא מעמלק - והוא יהודי! הוא לימד תורה בבני ברק. הוא צדיק גמור, והוא ניצוץ שיצא מעמלק, וזה לכאורה סותר את המכילתא. לפי זה יש בחז"ל דעה אחרת שאם כי היא לא כתובה בפירוש, אבל זה כתוב כאן בגמרא; שכן מקבלים גרים מעמלק והראיה היא רב שמואל בר שילת. מסביר הרב צדוק ככה. זה גם כן דבר שמאד שייך לנשים. הוא מביא בשם הגאונים שרב שמואל בר שילת זה השם של אמא שלו, ולא השם של אבא שלו. שילת זאת האמא של אותו רב שמואל...אפילו אומרים מי היא, שהיא האחות של רב חייה. שילת קראו לה... שילת זה ראשי תיבות של 'שיויתי ה' לנגדי תמיד. וזה שם נאה לאישה.

 

למה קוראים לחכם על שם האמא ולא על שם האבא? הוא אומר שיש לנו כמה דוגמאות לדבר הזה, שכאשר לא עלינו, האמא נאנסה, שהיתה שבויה בידי הגויים, או שאנסו אותה סתם, אז אם היא נאנסה על ידי גוי, אז הבן שנולד הוא יהודי גמור ומכנים אותו על שם אמא שלו... רב צדוק אמר שככה בא לו לומר על רב שמואל בר שילת כדי לסלק את הקושיה שלא מקבלים גרים מעמלק, שבאמת לא מקבלים גרים מעמלק, אבל אם כן, איך אפשר לברר את הניצוץ מעמלק... אם לא מקבלים גרים ממנו אף פעם?

 

... יש על זה מאמר חז"ל חשוב מאד שזה כתוב כאילו עם עצם תיקון ובירור הזרע, כאילו הגנים שבתוך הזרע שעל זה כתוב 'בהדי כבשי דרחמנא' (ברכות י.). זה שה' מברר זרע בדרכים נסתרות, שזה לגמרי לגמרי 'עד דלא ידע' ולגמרי למעלה מהטעם ודעת שלנו על כל המקרים האלה שבמרוץ הדורות של התנ"ך וגם אחרי התנ"ך, הביטוי לזה הוא 'בהדי כבשי דרחמנא'. למה לך? שאי אפשר לחקור ואי אפשר לדעת מה ה' עושה בדרכים הנסתרות שלו. הכל זה כדי להוציא את הניצוץ מידי הקליפה.

 

אז (הרב צדוק) אומר שהדרך היחידה להוציא את הניצוץ מעמלק, זה כאשר רחמנא ליצלן איזה עמלקי יאנוס איזה בת ישראל והבן שיוולד הוא יהודי גמור, והוא בכל זאת, אם כי שהוא יהודי על פי ההלכה, הוא לא מתיחס לאבא שלו. על פי ההלכה הוא לא בן של האונס אבל כתוב בלשון תורה, הוא כן מתיחס לאביו. לומדים את זה מ''בן איש מצרי''. הוא היה הבן של שלומית בת דברי שגם כן אנס אותה איש מצרי והבן הוא יהודי, אבל התורה שבכתב מכנה אותו "בן איש מצרי". אם כי שעל פי ההלכה הוא לא מתיחס לאבא שלו בכלל. זה שהתורה שבכתב בכל זאת מכנה אותו "בן איש מצרי" זה בגלל שנעשה כאן בירור ניצוץ. 'בהדי כבשי דרחמנא'. באיזה תורה נסתרת, תורת בירור זרע, בירור העמים, בירור כל הניצוצות, כל לפח(?) ניצוצים שנפלו בשבירת הכלים; יש כמה וכמה פעמים שצריכים להיות מקרים מוזרים לגמרי, כמו יהודה ותמר, כמו ישי והשפחה שלו, כמו כל מיני סיפורים שיש בתורה שבעל פה. במיוחד, גם קצת בתורה שבכתב, כמו יהודה ותמר, שהזרע אמת מתברר בדרכים נסתרות, בדרכים שלא על פי ההלכה. על זה כתוב 'בהדי כבשי דרחמנא'....(כל) זה (היה) נקרא לשמוע קצת תורת איסטביץ. רב צדוק היה תלמיד מובהק של הרבי מאיסטביץ.

 

אז הדרך היחידה לברר, להוציא את הניצוץ מעמלק זה רק בדרך הזאת של רב שמואל בר שילת. ולכן הוא נקרא על שם אמא שלו. ומה הניצוץ? הניצוץ הקדוש (על דרך) הפשט זה המסירות נפש של חכם לחנך ילדים קטנים. זה 'ונהפוך הוא'. זה איש שהוא 'גננת'. כתוב שהיה לו גינה. גינה זה כמו גן ילדים. כי הוא גנן. גם המשיח נקרא גנן, שצריך להכנס לתוך

הגן. זה לא סתם (ש)גן כינוי לעם ישראל. זה ממש גן ילדים. אם מחפשים משיח - הוא גנן. משיח הוא איש שיכול להיות גננת, כפשוטו, לא (במובן) הקבלה. הכל המשך של אותה נבואה של אלדד ומידד 'ומצדיקי הרבים ככוכבים'. מי זה 'מצדיקי הרבים ככוכבים'? זה רב שמואל בר שילת, שמתמסר לדור הבא, לנצח, ל'ברה כרע דאבוה'. באמת אין לו יחוס, לכאורה, לאביו. רק לאמו, לשילת. אבל הוא מוסר את החיים שלו על 'נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם'.

 

ולסיום של הקטע של הרב צדוק, הוא אומר שזה הניצוץ שיש אצל עמלק. הניצוץ זה שיש לו מחשבה על הנצחת וקיום המין וקיום המין של עצמו. לכאורה זה לא מה שאמרנו קודם בגלל שמה שאמרנו קודם זה לא מרב צדוק, זה משלנו, שאמרנו שעמלק זה פולחן עצמי לשכל. הרב צדוק אומר שהניצוץ שבעמלק זה כשכל העמים גם שמקיימים את המין, את האנושיות, על ידי שמולידים ילדים, "לאותו ברא לשבת יצר הרע הם חושבים לגמיהו(?)" . כמו כל דבר "טוב" שגוי עושה, "חסד לאומים חטאת"(משלי יד:לד), אם כי הוא יכול לעשות בחיצוניות דברים שנראים טובים וחסד, יש לו תמיד אינטרס עם נגיעה אישית

(ב"ב י: ). לא ייתכן שגוי יעשה משהו טוב טהור, במאה אחוז. תמיד יש לו נגיעה אישית. האינטרס 'לגמייהו'. זה דבר גם כן שמאד קשה לקבל אותו אבל ככה זה מה שהחוק האלוקי אומר. כתוב כך בסוף פרק א' בספר תניא קדישא...

 

לפי תורת חב"ד, רב הלל אומר גם דבר גדול מאד שהרבי תמיד מביא בשמו שמי שהוא גר תושב שקיבל על עצמו שבע מצוות בני נח אז הוא כבר נכנס מצד הנפש הטבעית שלו, הבהמית, הוא מקבל נפש טבעית מקליפת נוגה ואז כבר יתכן שהוא יעשה דבר טוב, מצד הטוב שבקליפת נוגה. אבל כל זמן שהוא לא מחסידי אומות העולם שקבלו עליהם שבע מצוות בני נח, כל מה שהוא יעשה זה יש לו פנייה. פנייה זאת נגיעה אישית.

 

הרב צדוק אומר שלגבי כל העמים, שגם שעמים מקיימים את הטבע האנושי של קיום המין, שמולידים ילדים, הרי כתוב 'ק-ל אחר איסתריס לא עביד פירין'. הסטרא אחרא, (שהוא) 'ק-ל אחר, הוא סריס; הוא לא עושה פירות. אז שואלים, מה עם מיליוני האנשים בסין, אם כולם סריסים ולא עושים פירות? הרי אנחנו רואים שלכאורה זה לא ככה, שיש שמה הרבה אנשים. יש הרבה הסברים על זה. הרב צדוק מסביר שמה שמולידים, זה גם עם נגיעה אישית. גם כתוב בגמרא שאיש או אשה רוצים ילד שיתמכו בהם לעת זקנתם, או שרוצים ילד בגלל שזה כבוד, או שיש עוד מחשבה למה רוצים ילד. כמו שרואים את זה בחברה המודרנית, שאם אין באמת פנייה, אז מה שיוצא מזה זה שבאמת נמנעים מלהוליד. היום יש את כל האמצעים שמאפשרים בקלות להמנע מלהוליד. אז מתי כן מולידים בכל זאת? כאשר יש איזו אינטרס. אז בדקות, לכל העמים, יש להם פנייה להולדה שלהם. זה גם חידוש גדול מאד שלא שמענו את זה. ואם אומרים שבכל דבר טוב שגוי עושה, יש לו פנייה למה הוא עושה את זה, אז גם פה גם לא יוצא מן הכלל. זה שהוא מוליד ילדים, זה דבר טוב. כתוב בתורה "לאותו ברא לשבת יצר הרע".

 

(אם כי) זה דבר טוב שגוי מוליד ילדים, (ו)כתוב שכל דבר טוב שהוא עושה, הוא עושה את זה אם אינטרס, הוא אומר שזה לאפוקי מעמלק וזה חידוש נפלא. במאמר בזוהר, שהגויים, הם סריסים ולא עושים פירות, שאין להם דעת, הסטרא אחרא. הביטוי זה 'ק-ל אחר איסתריס ולא עביד פירין'. יש עוד רמז. כתוב שעמלק בגימטריה 'ק-ל אחר'. "לא תשתחוה לק-ל אחר". זה הרמז העיקרי למה מרדכי לא כורע ולא משתחוה להמן. זה בגלל שהמן בעצמו הוא עמלק, ועמלק זה ק-ל אחר והפסוק אומר בפירוש 'לא תשתחוה לק-ל אחר'. מרדכי פשוט יודע שהמן הזה זה 'ק-ל אחר', ונצטוויתי בתורת משה רבנו "לא תשתחוה לק-ל אחר"... כתוב 'ק-ל אחר איסתריס', שלכאורה עמלק הוא סריס, יותר מכולם. הוא המקור של ה'להיות סריס'. כתוב שהיות שהוא עצם תמצית הרע, הארס של הנחש הקדמוני, אז האינטרס העצמי שלו זה להנציח את עצמו והיא (כ)מעט כדי מסירות נפש. הוא אומר שעמלק זה גם הרע שבו ובתוך זה טמון הטוב שבו. עמלק, יותר מכל עם אחר, חושב על הגנטיקה הפנימית (DNA) שלו והוא במסירות נפש רוצה להנציח את זה. הוא חייב להנציח את זה. מאין לי? כיון שהוא מוליד ילדים במסירות נפש. לא סתם כמו שאר הגויים שיש איזה פנייה או אינטרס. בזה, הוא כאילו דומה לישראל, שגם יהודים מולידים ילדים במסירות נפש.

 

יש תשובה מאד מאד חשובה של הרבי לגבי כל מיני דברים שעושים הורים שעוד לא זכו להפקד בזרע חי וקיימא. יש כל מיני דברים שקשורים למסירות נפש, ברוחניות ובגשמיות, ובמיוחד ברוחניות. יש וורט מאד מפורסם של הרבי הקודם, 'אוף קינדר דארץ מן הובן מסירת נפש' =ש'בשביל ילדים צריך מסירות נפש ממש', אפילו לעשות דברים שזה מסירות נפש על פי ההלכה לעשות אותם, כל שכן על פי הקבלה והחסידות לעשות אותם. אז יש משהו שבשביל ילדים, אצל היהודי, זה מסירות נפש. הוא גם מוכן למות ממש בשביל ילדים. ככה מסבירים את העקידה; שיותר קשה לאברהם להרוג את הבן שלו מאשר להרוג את עצמו, או להיהרג בעצמו.

 

ה'לעומת זה' של המסירות נפש על ילדים, זה עמלק. אכן, הוא הנצח של הקליפה. כמו שכתוב "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם", הוא ה'לעומת זה'. ומאין לי? ושוב, כל זה מהרב צדוק - ודווקא בפורים לומדים לומר דבר בשם אומרו (ש)מביא גאולה לעולם; "ותאמר אסתר בשם מרדכי". לכן אני חוזר ואומר שזה של רב צדוק התלמיד של האיזביטצר. אז הוא אומר שלומדים את זה מאגג, שבאותו לילה ששאול השאיר את אגג חי, אז מה הוא דאג לעשות? זה לא רק היה בשביל איזה כיף אישי. הוא ידע שזה הלילה האחרון שלו, והוא דאג להוליד ילד; להשאיר את הגנים שלו בעולם. שאותו יהרגו אבל הגנים (DNA) שלו ישארו. ולכן באותו לילה הוא הוליד את הסבא של המן הרשע.